יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה תשע"ו

"אנחנו, בני משפחות השכולות, איננו זקוקים ליום הזיכרון כדי לזכור את יקירינו שאבדו לנו בדמי ימיהם. אך ביום הזה, יום הזיכרון, כל העם איתנו בחיבוק ובאהבה. כל משפחה והשכול הפרטי שלה, אבל לכולן אותם ייסורי שאול.

זמן קצר לאחר שהתגייסתי לצה"ל, אחרי מלחמת ששת הימים, הצוות שלי השתתף בהכנות למבצע. במהלך תרגיל אש נפצעו אנושות שניים מחברי למשימה, דוד בן-חמו מבאר שבע – נער מחונן, אתלט, עדין נפש, וזהר ליניק מיהוד, לוחם רב תושייה ויפה תואר בצוות המקביל. נסענו עם דוד וזהר בשני כלי רכב לבית החולים. דוד עשה את רגעיו האחרונים בזרועותיי, מפרפר בין חיים למוות, וכשהגענו לתל השומר נקבע מותם של שניהם.

גם ברגע זה אני זוכר בדיוק את גודל ההלם והכאב. אנחנו, הצוותים, התחלקנו לשתי הלוויות, אך לבנו היה עם שני חברינו שנפלו לנגד עינינו. גם לאחר עשרות שנים, כשיצא לי לבקר בבית משפחתו החמה של דוד בבאר שבע, ראיתי שאמו השאירה את חדרו בדיוק כפי שהוא השאיר אותו ביציאתו האחרונה ליחידה. אחיו של זהר, הסופר חגי ליניק, כתב באופן מרגש כיצד נפילתו של אחיו שינתה את כל מהלך חייו.

כשנה לאחר נפילתם של דוד וזהר, במהלך פשיטה מעבר לתעלת סואץ, נפתחה עלינו אש צולבת. חברי, סגן חיים בן-יונה, נורה ונפל למים. כשליווינו אותו למנוחות בקיבוץ יחיעם, רק אז הכרתי את אמו, שלומית, ניצולת השואה האצילה. היא סיפרה לי שחיים נולד לאחר שהיא יצאה ממחנות המוות, כנראה לכן קיבל את השם 'חיים', אבל היא גם אמרה שהוא נפל במדים של קצין סיירת מטכ"ל בצבא ההגנה לישראל. הטון שלה אמר הכל. כל משפחה וייסוריה.

שלשום קיימנו, רעייתי ואני, מפגש מרגש עם בנים ובנות שאבותיהם נפלו בצה"ל ובזרועות הביטחון. שאלתי שתי ילדות, אחיות תאומות: 'מה אתן זוכרות מאבא?' שתיהן לא יכלו לדבר, הן פשוט פרצו בבכי. הן עמדו שם דקות ארוכות והתייפחו. ואנחנו, שלבנו נקרע, דמענו איתן. כל אחת ממשפחותינו מתמודדת בדרכה עם היגון הנורא.

ברגע הבשורה חרב עלינו עולמנו, וביתרת חיינו אנחנו מנסים לצאת מן ההריסות. לכן, במהלך שנותיי כראש הממשלה, כל פעם כשנמסרת לי הודעה על חייל שנפל, לבי נקרע עם משפחתו. על כן, כשאני נדרש לקבל החלטה על פעולה שכרוכה בסיכון לוחמינו וכוחותינו, וזה קורה חדשות לבקרים, אני שוקל היטב ובכובד ראש את הדברים. שוקל עם הראש, ולא פחות מכך, עם הלב.

אחיי ואחיותיי, כאב האובדן הוא כמשקולת שצמודה לרגלנו, במסע נדודים במדבר היגון. אני ומשפחתי צועדים במדבר הזה 40 שנה. יש ותיקים מאיתנו, ויש כאלה שהצטרפו למסע רק לאחרונה. גם בשנה החולפת, לאחר צוק איתן, נוספו בעל כורחם למשפחת השכול אלה שיקיריהם נפלו במערכה נגד הטרור הרצחני. במקרים רבים לוחמינו השליכו נפשם מנגד כדי להציל חיים. הם חתרו למגע, הסתערו על המפגעים, ובכך מנעו אסונות כבדים יותר. אמרתי זאת להוריה של הדר כהן זכרה לברכה, לוחמת מג"ב שפעלה בתושייה וּגבורה כשעמדה על משמרתה בשער שכם. התעוזה שהיא גילתה הצליחה לבלום מחבל מסתער, ובמחיר חייה הצילה את חברתה. ימים ספורים אחרי מותה של הדר, תינוקת חדשה נקראה על שמה. משפחת ארבוס מאלון מורה נפעמה מהמעשה האמיץ, באומרה: "מעט נשים זכו להשתתף בהצלת ישראל כמותך – בעוז ובהדר". הדר כהן מאור יהודה, והדר ארבוס הקטנה מאלון מורה תהיינה קשורות לעד. כך גם בנות נוספות, שנושאות את שמה של הדר. בישראל ילדים וילדות נקראים על שמם של מגיני עמנו. וכך כאב המשפחות נמהל בגאווה.

שניהם, הכאב והגאווה, קושרים אותנו אלה אל אלה – יהודים, דרוזים, מוסלמים, בדואים, נוצרים וצ'רקסים. השכול חוצה עדות ומחבר בינינו. האחדות הפנימית היא שורש קיומנו. יום הזיכרון מבטא יותר מכל את הערבות ההדדית בתוכנו. זהו יום של פיוס פנימי גדול. פיוס פנימי שנובע משותפות גורל, וראוי שאלה ילוו אותנו – כל יום, כל השנה.

ראוי שנזכור בכל עת, את המחיר ששילמו יקירינו, את החיים הצעירים שנגדעו והשאירו אותנו שבורים ודואבים, ומעל לכל ראוי שנזכור את ההקרבה של גיבורינו.

האלוף יאנוש בן-גל ז"ל מגדולי מצביאנו, הכיר היטב את אחי יוני מקרבות הבלימה ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. אני זוכר את הזעזוע והכאב שעברו בי, כששמעתי שסיפר כיצד יוני נפרד ממנו לפני שעלה למטוס ההרקולס שהטיס אותו ואת חבריו הלוחמים לחילוץ בני הערובה באנטבה. יוני אמר לו: "יאנוש, מהמבצע הזה אני לא חוזר. דאג לברוריה". אין דבר יקר יותר לנו מחללינו, מפצועינו, מנעדרינו. אנחנו שולחים איחולי החלמה לפצועי מערכות ישראל.

אנחנו נמשיך לפעול כדי להחזיר הביתה את לוחמי צה"ל – בתוכם יקירינו הדר גולדין ואורון שאול. זהבה והרצל שאול היקרים, לאה ושמחה גולדין היקרים, אני מבטיח לכם שלא נרפה. אני מבטיח לכם שלא נחסוך שום מאמץ עד שנביאם, את בניכם, בנינו, הביתה.

עם רדת ערב, כשיחל יום העצמאות, תגיע גם שעתה של התרוממות הרוח. עין אחת תזיל דמעת עצב על החיים הצעירים שנגדעו, ומהעין השנייה תנשור דמעת גיל על נס התקומה- מדינת ישראל הנבנית והפורחת, שהיא כפלא בין העמים. יקירינו הנופלים גיבורי האומה, הם שאפשרו את נס הקוממיות. נשמתם תוסיף להיות צרורה בחיינו, והיא תאיר את דרכנו כמשואות נצח.

יהי זכרם של יקירינו שנפלו על משמרתנו שמור לעד בזיכרון האומה."

לאחר מכן בטקס האזכרה הממלכתי לחללי פעולות האיבה בהר הרצל אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו את הדברים הבאים:

"אתמול התקיים טקס מרגש, קורע לב, בכנסת. שרו שם את שירו המופלא של ביאליק, "הכניסיני תחת כנפך", שבו הוא אומר: "אומרים אהבה יש בעולם, מה זאת אהבה?" והנה, על הבמה עולה אהבה, בתה הקטנה של דפנה מאיר ז"ל, שנרצחה על ידי בן עוולה לנגד עיני ילדיה בשעה שהגנה על ילדיה. ואהבה הקטנה נתנה תשובה לא פחות מופלאה מהי אהבה גדולה, אהבת אם שדפנה הרעיפה עליה והספיגה בה בשנים הקצרות שהן היו יחד. אהבה שתצטרך לעמוד לה ביתרת חייה ושגם תחסר לה בתחנות דרכה. מה גדול הכאב.

כבן למשפחה שכולה, אני מחובר בכל נימי נפשי לכאבכם. כאזרח ישראלי, אני שותף ליגונכם - וכראש הממשלה, אני מחזק את ידיכם ומצדיע ליכולת העמידה שלכם.

אנחנו במאבק לאומי. הוא נמשך מאה שנים ויותר. בכל דור נשלחת אלינו יד מרצחים, וכל דור, לצערי, יודע שכול ויתמות, ייסורים וכאב. על כל דור מוטלת בתורו המשימה לעמוד במבחן - והדורות כולם עמדו בו.

אני הופך והופך במלה "איבה". היא לא חלק ממורשת עמנו, זה לא סממן האופי שמאפיין אותנו. בתולדות ישראל נעשה בה השימוש כדי לתאר יחס של איבה כלפי בני עמנו על רקע דתי, חברתי, כלכלי, לאומי. אנחנו איננו מניפים דגל של איבה. אנחנו דוגלים באחווה, בהושטת יד לשלום לעמי העולם ולשכנינו. "לא יישא גוי אל גוי חרב" - מי כתב את זה, מי הביא את זה לאנושות אם לא נביאינו? והדבר הזה מוסיף להנחות אותנו גם בדורנו, אבל אויבינו מסרבים להשלים עם נוכחותנו כאן. הם רואים בכל אחד מאיתנו, לובשי מדים ואזרחים, יהודים ולא יהודים, הם רואים בכל אחד מאיתנו יעד לפגיעה. אימא של ילדים וילדיה, הם מסתערים על ילדים, על מבוגרים, על קשישים, על קשישות, כפי שקרה רק אתמול. תאוות הרצח שלהם היא תולדה של שנאה עיוורת, היא תוצאה של הסתה פרועה.

השמות מתחלפים, המניעים נשארים. אנחנו קוראים לזה בשנה האחרונה "טרור יחידים". זה שם חדשני, כביכול, לטרור שחוזר ונשנה, גלים-גלים, בכל פעם לובש צורה, פושט צורה, לובש צורה. גם השנה נעקרו מתוכנו אנשים ונשים יקרים, וכל מקרה כזה הוא טרגדיה ששוברת את לבנו. שוברת קודם כל את לב המשפחות, אבל גם את לב העם. אב ובנו שנרצחים בירי מן המארב בדרכם לשבת חתן; אישה צעירה בסמטה בירושלים שזועקת לעזרה כשבעלה נלחם במחבל ונרצח לנגד עיניה; וגם ישראלים שמטיילים בחוצות איסטנבול ואף הם נופלים קורבן לטרור חוצה הגבולות של האסלאם הקיצוני.

אלא שדווקא ברגעים אלה, בתהום העצב שאין לה סוף, במעמקי החשיכה, מתגלים בעוצמה כוחות החיים שבנו. כבר בזירה עצמה מופגנת הערבות ההדדית, כשאיש נחלץ לעזרת אחיו המותקף, לא פעם בידיים חשופות, ממש כך, בידיים חשופות ובסיכון עצמי.

אנו דבקים בשליחותם של הנרצחים וממשיכים בדרכם. גילינו איזו אישיות מיוחדת הייתה לכל אחד ואחת מהם. אצילות, נתינה, רוח, איכות נפלאה שבזכותה הם השפיעו על סביבתם. אני הולך ומבקר את המשפחות ומדבר, אני משתדל עם רובן, ואתה שומע על האנשים אחר לכתם ואני נפעם, נפעם מהעם. ומשום כך, הטרור לא ירפה, לא ירפה.

הנביא מיכה אומר: "אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי קמתי" וזהו המסר. נפלתי, קמתי. אנחנו קמים כל פעם - אנחנו קמים אחרי השבעה, אנחנו עומדים, אנחנו עומדים איתן. אחיזתנו בארץ מתבססת, נחישותנו לגבור על מבקשי נפשנו וגם לבוא איתם חשבון היא בלתי מעורערת.

אחיי ואחיותיי היקרים, זהו יום קשה. הפצעים נפתחים מחדש. אני מאמין, והעם כולו מתפלל שתמצאו את הכוחות להגליד אותם, להצמיח רקמות חדשות.

אינכם לבד, אהבת העם ואחדותו מלווה אתכם. אנחנו מתנחמים בבניין מולדתנו ובניצוצות האור שהותירו לנו יקירינו. אני מבקש לאחל החלמה לפצועים מכל הלב. אני מבקש שלא תדעו עוד צער.

זכרם של חללי פעולות האיבה ישכון בלבנו לעד."

בערב יום הזיכרון השתתף ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס האזכרה לזכר חללי מערכות ישראל של ארגון "יד לבנים" בירושלים ואמר את הדברים הבאים:

"מכובדי, יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין,

מכובדיי הרבים, ובראשם אחיי ואחיותיי, בני המשפחות השכולות.

כבן למשפחת השכול אני כמוכם נושא את משא היגון, יורדים לתהומות העצב, מתייסרים בכאב האבדון - אלה אינם מרפים.

כשמקבלים את הבשורה, כשאני קיבלתי את הבשורה מאחי, ואחר כך בישרתי אותה להוריי, עולמי חרב עליי, כך קרה גם לכם, ויתרת חיינו אנחנו עמלים לצאת מן ההריסות. אף פעם לא לגמרי, אבל יש חיים חדשים. הנה היום שוחחתי עם אמו של בן וענונו ז"ל, נער יפה תואר שנפל במבצע צוק איתן. שרית ואילן היום חובקים בת, יש דמעות עצב וגיל שממש נמהלות אלה באלה.

עשרים וּשלושה אלף, ארבע-מאות ארבעים וַשֶבָע - זהו מספרם של חללי מערכות ישראל שלזכרם כולנו היום מרכינים ראש - בְּתוּגָה, בדומייה, בהצדעה ובְּתוֹדָה. ביום שבו פרץ השכול את דלת ביתנו, בו ביום יצאו יקירינו לרשות הרבים. הם בראש ובראשונה שלנו, בשר מבשרנו שנכרת, אבל הם גם של האומה, שחולקת להם היום כבוד ומוקירה את גודל קורבנם. יהודים, דרוזים, נוצרים, מוסלמים, בדואים, צ'רקסים, גברים ונשים – גורל אחד לנו.

אין מי שאיבד בן, אח, אב, בעל, חבר, בת, אין מי שלא זועק "לָמָה?". אני יכול להעיד ששאלתי בדיוק את אותה שאלה בנפול אחי. אבל בחלוף הזמן הבנתי שצריך לשאול גם את השאלה בשינוי קל: "לְמָה?", מהי התכלית? מהי המשמעות של המחיר ששולם? בנינו ובנותינו יצאו לקרב זקופי קומה. הם נפלו בשליחות עליונה – לקיים את מדינת ישראל ולהבטיח את עתידה. זהו בדיוק ההבדל, וכל ההבדל, בין עם משועבד ומוכה, נרדף ונתון לחסדי זרים, כפי שהיינו עד לפני 68 שנים, לבין עם שיושב על אדמתו, בונה את מדינתו, שולט בגורלו. אבל המחיר הוא נורא. מי כמונו יודעים מה גדול הכאב.

אני משתדל להכיר את סיפורם האישי של רבים מן הנופלים. כל כך הרבה כוח טמון בדברים שהם עצמם אמרו וכתבו: אברהם לוּסְטִיג, שלחם במלחמת העצמאות ונהרג עם שיירת הל"ה, רשם ביומנו יום לפני צאתו למערכה: "לסבול – אין דבר, למות – אין דבר, אם יודעים למען מה ומדוע". אלירז פרץ, בנה של חברתנו מרים, שנפל לפני שש שנים בגבול רצועת עזה, אימץ את הכלל: "אם אתה אוהב – אז עד הסוף, אם אתה חבר – אז עד הסוף, ואם אתה בצבא בְּקְרָבִי – אז אתה שם עד הסוף, ונותן הכל". אליאב גלמן, קצין ביחידה מובחרת שנהרג לפני חודשיים בצומת גוש עציון. אליאב נהרג כשהוא ניסה להגן על אזרחים ממחבל שהסתער עליהם, הוא נהג לומר לפקודיו: "מסירות הנפש למען ערכים גדולים כאהבת הארץ, החיבור לשרשרת הדורות והתרומה לַכְּלַל הם שמאפשרים את קיום עמנו במדינתו". זוהי מסכת מתמשכת של חוסן ועוצמה - בשדות הקרב, בהגנה על הגבולות ובחזית המאבק בטרור.

אחיי ואחיותיי, משפחות יקרות. החיים בדור של תקומה, של קוממיות, תובעים מאיתנו מחיר אישי ומחיר לאומי, אבל רוח עמנו חזקה ואנו מאמינים בנצח ישראל. כעם בן אלפי שנים שנחוש להגן על מולדתו נמשיך לעמוד איתן מול אויבינו, נבנה את ארצנו, נפתח את מדינתנו, נבטיח את תקומתנו. לא נוותר על התקווה להתפייס עם אויבנו, אבל קודם כל נתפייס בתוכנו, והפיוס האמיתי נובע משותפות הגורל בינינו, ואין ביטוי יותר עמוק ונאצל לשותפות גורל זאת מאשר היום הזה בו אנו זוכרים באהבה גדולה ומצדיעים לבנינו ובנותינו הגיבורים שנפלו כדי שנחיה בארצנו.

יהי זכרם של יקירינו – חללי מערכות ישראל – ברוך לעד."

קודם לכן השתתפו ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה נתניהו בטקס הזיכרון לנופלי סיירת מטכ“ל ובהם יוני נתניהו ז“ל במהלכו אמר רה"מ נתניהו את הדברים הבאים:
"אין מי שאיבד בן, אח, אב, בעל, חבר, בת, אין מי שלא זועק "לָמָה?". אני יכול להעיד ששאלתי בדיוק את אותה שאלה בנפול אחי. אבל בחלוף הזמן הבנתי שצריך לשאול גם את השאלה בשינוי קל: "לְמָה?", מהי התכלית? מהי המשמעות של המחיר ששולם? בנינו ובנותינו יצאו לקרב זקופי קומה. הם נפלו בשליחות עליונה – לקיים את מדינת ישראל ולהבטיח את עתידה. זהו בדיוק ההבדל, וכל ההבדל, בין עם משועבד ומוכה, נרדף ונתון לחסדי זרים, כפי שהיינו עד לפני 68 שנים, לבין עם שיושב על אדמתו, בונה את מדינתו, שולט בגורלו. אבל המחיר הוא נורא. מי כמונו יודעים מה גדול הכאב.
יהי זכרם של יקירינו – חללי מערכות ישראל – ברוך לעד."

לפני כן השתתף ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס אזכרה לנופלים בשירות החוץ במשרד החוץ בירושלים ואמר את הדברים הבאים:

"על קיר ההנצחה מאחוריי חקוקים בברזל ובאבן שמותיהם של שישה עשר נופלי שירות החוץ שלנו. הם פעלו באומץ ובמסירות להביא את דברה של ישראל לעמים. חייהם נגדעו בהינף יד זדונית. לא רק בחומר נזכור את זכרם של יקירינו, אלא לפני הכל בלבבות, בתודעת העם שמכיר תודה לשליחיו על תרומתם לחיזוק מעמדה של המדינה.

אנשינו בארץ ובחוץ לארץ מתמודדים שנים רבות בחזית כפולה: בחזית הדיפלומטית ההסברתית, שם הם מנהלים מאמץ בלתי פוסק לשכנע את האומות בצדקת דרכנו, לבסס את קשרינו הבינלאומיים, לרכוש תמיכה בדעת הקהל ולהדוף את השקרים הרבים על מדינת היהודים.

החזית השנייה היא הביטחון האישי. כמי שמייצגים את ריבונות ישראל, הם עצמם מהווים יעד להתקפה. עובדי משרד החוץ נתונים לאיומים מצד גורמים שמבקשים בכל דרך לקעקע את מרקם היחסים בינינו לבין אומות העולם. נציגינו ניצבים על המשמר להדוף מתקפות פוליטיות תעמולתיות, ודווקא משום כך הם עלולים להפוך לקורבן להתקפות פיזיות.

אני זוכר היטב את המקרה הראשון, שמה של עדנה פאר חקוק כאן מעל הקיר. הייתי אז חייל בסיירת מטכ"ל, ואני זוכר את עוצמת הזעזוע שהציבור בישראל חש נוכח מה שאירע אז באסונסיון, כי הרי היה נהוג מאז ימי קדם – דיפלומטים הם מחוץ לתחום. לא רק שהם לא היו מחוץ לתחום, הם היו ה-תחום, והיה ברור שהטרור חובק העולם בא ופוגע גם באושיה הזאת של מערכות היחסים. אני וחבריי ליחידה הרגשנו אז שאנחנו חייבים לפעול בנחרצות נגד הטרוריסטים הללו, שחיי אדם נחשבים בעיניהם כקליפת השום.

במרוצת השנים רשמה מדינת ישראל הצלחות בולטות במערכה הנחושה בטרור וגם בטרור שמכוון נגד דיפלומטים. ההתרעות אינן פוסקות. ברוב רובם של המקרים אנחנו מצליחים לסכל התקפות ופיגועים בארץ ובחו"ל. אני אומר ברוב המקרים, כי לדאבוננו ידענו טרגדיות שלא הצלחנו ושבהן איבדנו את מיטב אנשינו, בטורקיה, בלונדון, בארגנטינה, וכל טרגדיה כזאת היא כמכות אש בבשרנו.

אנחנו עושים מאמצים, בעיקר באמצעות המוסד והשב"כ, להגן עליכם ולהגן על כל עובדי שירות החוץ ונציגינו בעולם. המאמץ הזה הוא חובק עולם, הוא ייחודי והוא הציל הרבה מאוד אנשים, לא רק בשירות החוץ שלנו, אלא גם בשירות החוץ של מדינות אחרת.

לפעמים המאמצים הללו הם על חוט השערה. כאן, לפני כמה שנים, בחדר המצב של משרד החוץ, עמדנו בפני מצור שהלך והתהדק על אנשינו בשגרירות ישראל בקהיר. המון פרוע שבא לשחוט את אנשינו, ואנחנו הפעלנו באותו ערב את כל הכלים העומדים לרשותנו, לרבות איום בפעולת חילוץ של צה"ל, דבר שבסופו של דבר הכריע את הכף והביא את הכוחות המצריים, אז תחת השלטון של האחים המוסלמים, יחד עם תיאום מדוקדק מכאן, מחדר המצב, הביא בסופו של דבר לסיום מוצלח של האירוע הזה.

אנחנו דיברנו כאן, אני ואנשי המשרד, עם הקב"ט האחראי. הוא אמר לי בקשר: "שמי יוני". ואמרתי לו: "יוני, מדינת ישראל תוציא אותך משם". אני מצר על כך שלא הצלחנו במקרים שאנחנו זוכרים היום, אבל אני רוצה לומר לכם שאנחנו לא נחסוך שום מאמץ להגן עליכם בשעה שאתם מגנים על המדינה.

ישראל נמצאת בעין הסערה, מבחינות רבות היא משמשת חיל חלוץ במאבק המתמשך בטרור, כולל בטרור נגד דיפלומטים. אין פשרות עם קיצוניים צמאי-דם, אנחנו חייבים לעצמנו ולדורות הבאים ניצחון מוחץ של מחנה החופש והנאורות. בד בבד, אנחנו ממשיכים בשליחותם של נופלי משרד החוץ, מרחיבים באופן חסר תקדים, כפי שהציבור כאן יודע, את מערך קשרינו הדיפלומטיים - רשת צפופה של יחסים עם כ-160 מדינות, ועוד היד נטויה.

מדינות העולם נעזרות ביכולות שיש לנו במאבק הטרור, הן גם מתקרבות אלינו בגלל החדשנות המוכחת שלנו בטכנולוגיה, ולכן מדינת ישראל היא מדינה מבוקשת ומחוזרת, בצד ההתקפות השונות שנמשכות עלינו. אני בטוח שההישג הזה היה מעורר ביקירינו שאינם גאווה עצומה. פתיל חייהם קופד, אך משימת חייהם, משימה זו מתגשמת בצורה מרשימה.

משפחות יקרות, משפחות השכול, כולנו מרכינים ראש לזכר הנופלים. אובדנם הותיר צלקת עמוקה בלבכם, בלב כולנו. כל העם שותף לכאבכם, ובתוכו כמובן משפחת משרד החוץ לדורותיה. אנחנו נמשיך לחתור למימוש צוואתם - הבטחת עוצמתה, ביטחונה, שגשוגה ושלומה של מדינתנו. יהי זכרם ברוך לעד".

תמונת ארכיון: עדי ברוך