דברי רה"מ נתניהו בטקס האזכרה הממלכתי לבנימין זאב הרצל

שעה קלה אחרי שקיימנו את האזכרה לנופלי מבצע "צוק איתן", שוב אנחנו מתייצבים כאן בהר הרצל וחולקים כבוד לענק החזון והמעש, הענק שהניח את המסד לבניין ריבונותנו. חללי צה"ל שטמונים בהר הזה, וגם בבתי העלמין האחרים, מייצגים קשת רחבה של השקפות, רקעים, אורחות חיים. מה הביא אותם להתלכד סביב אותה פיסת בד, כדבריו של הרצל, סביב דגלנו? מה הביא אותם להתייצב כתף אל כתף להגנת המדינה? הם עשו זאת הודות לשורש המאחד את כולנו, הידיעה העמוקה שעל האדמה הזאת ממש התהלכו אבותינו לפני אלפי שנים, ופה החלה שרשרת הדורות. ההבנה המשותפת שזוהי מולדתנו האחת והיחידה. התחושה הפנימית, בדיוק כפי שאמר הרצל, שאנחנו עם אחד. הרצל עצמו הוא שורש מאחד בדורות התחייה הלאומית.

אפשר לדמיין את הרצל בלי התנועה הציונית - אני בטוח שהיה ממשיך בעיסוקיו כסופר וכעיתונאי מצליח - אבל אי אפשר לדמיין את התנועה הציונית בלי הרצל. כי הרצל הוא זה שתיעל את מאוויי הגאולה ששכנו בנפש העם מימים ימימה לאפיקי פעולה מעשיים. כמשה בשעתו, פה אני רוצה לקבול על דברי ההקדמה ששמעתי, שהיה מגדולי המנהיגים של עמנו בעת החדשה, לא - בכל עת. ממשה עד תיאודור - הוא היה משה רבנו של זמננו. הוא הוליך את העם, עם עבדים, אל הארץ המובטחת. כך היה משה הראשון וכך הרצל. הוא חינך עם משועבד לקחת את גורלו בידיו ולשוב לציון.

אין ספק שבהרצל הייתה מידה לא מבוטלת של גאוניות. בזמנו התעוררה השאלה התיאורטית מה היה גורלו של פאגאניני, הכנר הדגול, גאון הנגינה, אילו בא לעולם לפני שהומצא הכינור. הרצל סיפק את התשובה. יכול לקום פאגאניני עוד בטרם הומצא הכלי וליצור את הכלי בעצמו. הרצל אכן יצר יש מאין. הגאוניות שלו התבטאה ביכולתו לחוש את דופק הזמן, לזהות תמורות היסטוריות שמשנות סדרי עולם, ולרתום אותן לפתרון יצירתי, פתרון של צרת היהודים בגלותם.

הרצל ניחן במבט מרחיק ראות, בכושר לזהות סכנות מבעוד מועד ובתודעה פוליטית מפותחת, פוליטית-מדינית. כתביו משובצים אזהרות חוזרות ונשנות. הוא מזהיר מפני הנחשול האנטישמי שעלול להשיא אסון על הקיום היהודי בגולה. התעצמות שנאת היהודים באירופה, ובייחוד השואה שכילתה שליש מעמנו, הוכיחו, למרבה הצער, שהוא דייק לגמרי באזהרותיו ובתחזיותיו. הוא אבחן את בסיס הרוע שעליו נשען קיומנו בניכר, הוא גם מתח ביקורת נוקבת על השאננות של חוגים מסוימים נוכח עוינות הסביבה.

את הלקח הזה כולנו חייבים לשנן - לעולם אסור לנו להקל ראש בסכנה קיומית ובאיומי השמדה. אבל הרצל לא הסתפק בזה. הוא אמר: נבנה כלים להגן על עצמנו, נבנה מדינה, נבנה צבא - כך הוא אמר. היום אויבי ישראל יודעים היטב שעוצמתנו מגובה בעוצמה צבאית. איננו מהססים להפעיל אותה, בהגנה ובהתקפה, כדי להרחיק מעל עמנו סכנות.

הרצל היה המדינאי היהודי הראשון - כאן אני אוסיף 'בזמן החדש' - שעלה על במת ההיסטוריה לא כשתדלן כפוף גב, אלא כנציג לאומי גאה, זקוף קומה. עד היום מעוררת השתאות התעוזה העצומה שלו לבוא בדברים עם מנהיגי תבל ושועי עולם. הוא לא פנה אל לבם בדרך כלל - הוא לא פנה אל לבו של הקייזר וגם לא אל לבו של הסולטן - הוא פנה לאינטרסים שלהם. הוא לא תמיד הצליח, אבל הוא היה מדינאי. הוא הבין את החשיבות של הלב מול אלה שלבם פתוח או שאפשר לפתוח אותו, אבל הוא פנה אליהם גם בעניין האינטרסים שלהם.

כשהרצל פתח בקריירה הדיפלומטית המזהירה שלו הוא היה בסך הכל בן 36, צעיר בלתי מוכר. הוא הונע על ידי להט פנימי וגם אמונה בתביעת צדקתו המוסרית של עמנו - להתיר ליהודים לחזור לארצם, ועם זה, עם הלהט הפנימי הזה ושכלו הוא התייצב בפני הקייזר, הסולטן, מלכים ורוזנים. עינו החדה פענחה את מפת היחסים הבינלאומיים בתקופתו. הוא הבין שהמגע המדיני מבוסס על שני מרכיבים עיקריים - בריתות ואינטרסים. הוא ניסה לשכנע את בני שיחו שתמיכה במטרות הציונות תניב יתרונות גדולים בעבורם.

לקייזר הוא אמר: אתה רוצה להוציא את היהודים - ואני רוצה להוציא את היהודים. לסולטן הוא אמר: יש לך משבר כלכלי עצום, אני אדבר עם הפיננסיירים, עם אנשי הכספים היהודיים, נעזור לך לפתור את הבעיה. הסולטן היה מאוד מעוניין, הרצל לא הצליח לשכנע את הפיננסיירים היהודים לשים כמה מיליוני דולרים אז. מי יודע מה היה קורה אם היה מצליח אז. לכן זה נכון שלא כל המגעים המדיניים שהרצל יזם עלו יפה, ואף על פי כן הוא הצליח להפוך את הציונות לגורם מוכר במשפחת העמים, שיש להתחשב בו.

בתחום קשרי החוץ שלנו אנחנו צועדים בעקבות הרצל. בשנים האחרונות ישראל נהנית מפריחה מדינית מרשימה בהיקפה. מדינות האזור והעולם כולו באות אלינו בגלל שתי סיבות עיקריות - הניסיון העשיר שרכשנו, לצערנו, במאבק בטרור, והחדשנות הישראלית בתחומים מגוונים, גם עליה דיבר הרצל, בספרו אלטנוילנד - הוא מתאר שם את הטכנולוגיה, המדע, הטכניקה, כפי שהוא קורא לזה.

לפני כמה שבועות ביקרתי ביקור מדיני חשוב בארבע מדינות אפריקניות. פתחתי את מסעי באוגנדה, ששמה נקשר בתנועה הציונית בראשית דרכה. הרצל חיפש שם מקלט בטוח, אבל רק כתחנת ביניים להגיע הנה, אבל רבים התנגדו גם לזה, ביניהם סבי, שהיה ציר בקונגרס הציוני. הוא אמר רק בארץ ישראל - והרצל הבין את זה.

עברנו מאז כברת דרך ארוכה. ההישג המדיני הגדול של הרצל הגיע רק לאחר מותו ב-1917, עם הצהרת בלפור. במסמך המכונן הזה הצהירה בריטניה, ובעקבותיה אומות העולם, על הנכונות להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. ההצהרה ביטאה הכרה בקשר הבלתי מעורער של עם ישראל למולדתו, ארץ ישראל.

אבל הנה, אחרי כמעט 4,000 שנות היסטוריה יהודית שקשורה בטבורה לארץ הזאת, כמעט מאה שנים שחלפו מאז הצהרת בלפור, 68 שנים לאחר הקמתה של מדינת ישראל, יש מי שעדיין מתכחשים לקשר האמיץ שלנו בארצנו. אני שמעתי שהרשות הפלסטינית מתכוונת לתבוע את בריטניה על הצהרת בלפור. זאת אומרת, הם לא מתנגדים למדינה היהודית, הם מתנגדים לבית הלאומי שקודם למדינה היהודית. הם כמובן ייכשלו, אבל זה מאיר אור ברור ששורש הסכסוך הוא הסירוב להכיר במדינה יהודית בגבולות כלשהם. זה היה ונשאר לבו של הסכסוך הזה, ועד שלא נכיר ועד שלא נאמר לעמי העולם "הנה, זה שורש הסכסוך, וההסתה שנלווית אליו", רק אז, בלי דיאגנוזה, בלי פרוגנוזה, אין ריפוי, אין מזור - אבל הניסיון הזה גם הוא ייכשל.

דברי הרצל ימשיכו להנחות אותנו. ארץ ישראל היא ארץ מולדת אבותינו היקרה לנו ולנצח לא נשכח אותה. אנחנו ביססנו כאן, לפי תורתו, מדינה חופשית, דמוקרטית, טולרנטית, ליברלית, מתקדמת, משגשגת. ישראל היא מגדלור של נאורות וקדמה בלב המזרח התיכון הסוער. אנחנו לא מושלמים, אבל אנחנו המדינה המתקדמת ביותר, ואין נאורים ואין טובים מאיתנו שעומדים במטלות ובאיומים שמופנים כלפינו.

הרצל האמין בחידושי המדע והטכנולוגיה. בימיו זה היה הרדיו, הטלגרף, החשמל. בימינו זה המחשב, הסייבר, המכשיר הרפואי המתוחכם. העיקרון אותו עיקרון, וכמו הרצל אנחנו מעודדים את פריחתה של הכלכלה החופשית שהוא האמין בה, את היזמות, את רוח ההמצאה. ובמקביל אנחנו מטפחים את הזיקה לעברנו הקדום, למורשת אבות, והחלום ההרצליאני הזה מוסיף להתגשם יום יום במדינת ישראל.

112 שנים אחר מותו של חוזה מדינתנו, סולל דרכנו לעצמאותנו, אנחנו ממשיכים לקצור את מה שזרע הרצל, ללכת בדרכו, להגשים את חזונו.

 

 

צילום: עדי ברוך