דברי ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס הסרת הלוט מאנדרטת אלטלנה המחודשת

גאווה, כאב ואחווה - זוהי תמצית סיפורה של אלטלנה, ואלה הדברים שמייצגת האנדרטה החדשה אותה אנחנו חונכים היום. לפני הכל – גאווה. אלטלנה סימנה וסימלה נאמנות גאה ובלתי מתפשרת לרעיון הלאומי. היא המחישה דבקות חד משמעית, ברורה, איתנה בחזון הלאומי של הרצל וגם של ז'בוטינסקי, וכמובן של מנחם בגין. ספינת הישע של האצ"ל נשאה על סיפונה מאות צעירים נלהבים מהגולה, שביקשו להפוך ללוחמים, כמה מהם יושבים כאן איתנו. אני מצדיע לכם. בבטנה היו טמונות כמויות גדולות של נשק שנועד להישלח לחזיתות השונות במלחמת הקוממיות. זה היה מבצע נועז מאין כמותו, ספק אם הציונות עד אז ידעה מבצע מסוג זה.

 

אבל לגאווה הגדולה מתלווה גם כאב, כאב שנמשך עד ימינו אלה. כגודל הגאווה על אלטלנה - גודל הטרגדיה של אלטלנה. חמישה שבועות בלבד אחר הקמת המדינה יהודים ירו ביהודים. יד איש באחיו. וכל זה כתוצאה מתחושת כוח מופרזת, מקבלת החלטות נמהרת, מהפעלת אש מיותרת. התוצאה המרה – שפיכות דמים שהותירה צלקת עמוקה וכואבת בנפש האומה.

 

והדבר השלישי – התיקון לכאב, האחווה. כנגד פקודת הירי הנחפזת של גורמי השלטון, מנחם בגין ייזכר לעד כמי שמנע אסון גדול בהרבה, באיפוקו, בשליטתו העצמית, בגדלות רוחו. הוא ציווה לנו את האחדות. לא מלחמת אחים, אלא אחוות אחים.

 

אחוות אחים גם ברגעי המחלוקת הקשים ביותר. הנה כאן, על אנדרטת הספינה, שהייתה לי אכן הזכות לאשר את עיצובה, מתנוססות המלים האלמותיות של בגין: "מלחמת אחים – לעולם לא". גאווה, כאב ואחווה – כל אלה נתמזגו באנשי אלטלנה, וכל אלה נתמזגו גם במפקדם, אליהו לנקין ז"ל. אליהו היה בין באי ביתם של הוריי. אני זוכר אותו מגיל צעיר מאוד, כאיש אציל נפש, משכיל, משפטן. אליהו נראה ודיבר כמו פרופסור, כמו סופר, לפעמים כמו משורר. הייתה בו עדינות הליכות, אבל היא הייתה מטעה משהו, כי במהלך השנים, בעיקר בשנות נערותי ובגרותי, גיליתי בו עוצמה נפשית מחושלת של פטריוט יהודי גאה. לנקין היה ציוני ללא חת, אדם עם מצפן מוסרי ששום כוח לא יכול להסיטו מן האמת שלו. הוא וגם רעייתו דוריס, הם היו אנשי העולם הגדול.

 

אליהו לימים שירת כשגריר ישראל בדרום אפריקה, הוא הבין היטב את רזי המדיניות. ועם זאת, יחד עם זאת, הוא תמיד ראה לנגד עיניו את היעד הלאומי אליו חותרים – ביסוסו וביצורו של עם ישראל בארצו, במדינתו הריבונית. ונדמה לי שיותר מכל אליהו היה גאה בתרומתו להבאת אלטלנה ארצה. אני מרגיש שהוא עומד לידי היום, אליהו לנקין, מפקד אלטלנה. הוא כתב: "באנו כפטריוטים ונהגנו כפטריוטים, על אף קבלת הפנים לה זכינו. מנענו מעמנו בשחר עצמאותנו אותה מלחמת אחים שהייתה ברוב המדינות והעמים שהגיעו לעצמאות מדינית. על כך", הוא כותב, "על כך גאוותנו".

 

ידידיי, אנשי אלטלנה, חשקו שפתיים. הם התגייסו לצה"ל כדי לסייע בהכרעת המערכה מול הפולש הערבי. אנחנו ממשיכים בדרכם. המאבק באויבינו טרם הסתיים, אף על פי שאני חייב לציין, יש בו שינויים מבורכים. כמה וכמה ממדינות ערב שנלחמו בנו בעבר, ולא רק אלה שעשינו עימן שלום, כמה וכמה מהמדינות הללו מבינות היום שהן נמצאות לצדנו באותו צד של המתרס.

 

אנחנו נחושים מתמיד במאבק על ביטחוננו ועתידנו. זהו מאבק שמתחולל בחזית העמידה מול הטרור, זהו מאבק בגבולות, מעת לעת זה גם מאבק בשדה הקרב. וזהו גם מאבק על האמת ההיסטורית, על שורשינו, על עברנו, על זכויותינו במולדתנו, ארץ ישראל, ובירתנו ירושלים, באלה שמבקשים למחוק את עברנו, מבקשים למחוק את עתידנו - ולכן נמשיך להיאבק על האמת ובמקביל נגן על מדינת ישראל, נבנה אותה, נפתח אותה בכל התחומים כמדינת מופת ואחת המדינות המתקדמות בעולם.

 

ואתם, לוחמי המחתרות, אתם סללתם את הדרך, אתם חישלתם את הכלים. אנחנו פוסעים בנתיב שהכשרתם עבורנו. אני בטוח שהאנדרטה החדשה תתרום רבות להנצחת חבריכם. היא תהיה גלעד נצח לפועלכם בשנות המרד והמאבק. נזכור לעד בכאב את חללי אלטלנה, ננצור בגאווה את מורשתם. נחזק את האחווה בינינו, האחווה שהיא היסוד לחיינו הלאומיים. באהבת ישראל נתגבר על כל מעצור ומיצר, ובכך נדע נטפי תנחומים על הדם שנשפך לשווא.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צילום: עדי ברוך