דברי ראש הממשלה נתניהו בטקס האשכבה לספי ריבלין ז"ל

ספי אהובנו, אנחנו נפרדים ממך היום, אבל לעולם נישאר עם הצחוק שלך, עם החיוך המופלא, עם העיניים הכחולות, ועם הקריצה שמאחורי הדברים. היית שחקן וקומיקאי מן המחוננים שהיו לנו, מוכשר מכף רגל ועד ראש. מספיק היה זיע קל בפניך וכולנו היינו נקרעים מצחוק. אני חושב שלמעטים, מעטים, הייתה נוכחות כזאת על הבמה והיכולת לרתק קהל בבת אחת, לרתק אותו, ופשוט ללוש אותו. אתה היית זה שהצחקת אותי, הצחקת אותנו במשך דורות.

חוש ההומור שלך לווה בשכל חד, אבל גם בטוב טעם. אתה אהבת את הבמה, אהבת את הקהל - והקהל אהב אותך. גם ילדים, גם מבוגרים, ספי של הבית של פיסטוק, ספי מניקוי ראש, ספי מזהו זה, ספי כשותף ויוצר מרכזי בהווי התרבותי שלנו בכל כך הרבה תחנות.

יכול להיות שדווקא עם שידע כל כך הרבה מלחמות וכאב היה זקוק לך כדי לתת לו, לתת לנו, כל כך הרבה וכל כך הרבה צחוק ושמחה - וזה מה שהיה בספי. הייתה בו שמחה ואופטימיות שמילאו אותנו ושבהם הדבקת דורות של ישראלים.

כשהיית רואה את ספי היית מחייך, וכשהוא היה מתחיל לדבר היית פורץ בצחוק, אבל היו גם רגעים שבהם הוא היה מאוד מעמיק, מאוד מאוד רציני. הוא לחם על הדעות הציוניות והלאומיות שלו, גם כשמסביב הייתה רוח אחרת, גם כשזה לא היה פופולארי. הוא מעולם לא התכופף. הוא האמין שבשביל העתיד צריך לעמוד איתן היום. הוא היה אדם שחשב ודאג לארץ שלו, לעם שלו, וכל שיחה הייתה שילוב נדיר של הומור ושל עומק.

אני גיליתי בשיחות הללו הרבה רבדים של הבנה עמוקה של תולדות עמנו, של תולדות הציונות, תולדות ההתיישבות, שהמשפחה שלך ספי הייתה חלק ממנה. וגיליתי משהו נוסף: גיליתי בן אדם שהתייצב ברגע סגריר, ברגעים הקשים ביותר, כי הרי בזה נבחנת חברות - וספי בא והתייצב ברגעים הקשים ביותר, כמו חבר. והיית לי אח והיית לי חבר. ולא אשכח שגם כשנאלם לך הקול, רצית ונתת לי את הכל, וגם כשסבלת כל כך הייתה חשובה לך המדינה שלנו.

אמרת לנו במילותיך הכתובות: שמרו על ישראל - ועם הציווי הזה אנחנו הולכים. ספי יקירנו, גם בשנים הקשות של המלחמה במחלה הוכחת אומץ לב נדיר, לא ויתרת, שידרת אופטימיות, רצית להמשיך לעמוד על הבמה, וכשלא היה לך קול, ואני חושב על איזה סבל היה לך, כי הקול שלך, הקול שלך היה הנשמה שלך, אבל גם כשלא היה לך קול - השמעת קול. ולימדת את כולנו מה כוח רצון.
אני זוכר שלפני שמונה או עשר שנים, הוא בא אלי, רינה, ואמר: 'אני רוצה להיאבק במחלה'. הוא הציע שנעשה מעשה עם הרופאים בבוסטון, לנסות לאגד כוחות כדי להילחם במחלה. ואני חשבתי אז: האיש הזה אינו נכנע. הוא מוכן כל הזמן לשדר תקווה ואמונה ועוצמה, והוא כבש אותי בזה. ואני קיוויתי עד הרגע האחרון, כפי שדיברנו בשבת, קיוויתי עד הרגע האחרון שהתקווה הזאת תישא פרי, שספי לא יוכרע. אבל הוא הוכרע, ועד רגעיו האחרונים וגם היום הוא היה עטוף ונשאר עטוף באהבה של כולנו, אבל קודם כל באהבה של משפחתך. שלך רינה, של אחיך אפרים ושל ילדייך ונכדייך. והייתי אומר המשפחה הגדולה של חבריו האמנים שראו בו, חרף הבדלי דעות, ראו בו גם הם אח ושותף.

אני מבקש למסור למשפחת ריבלין שממשיכה מסורת ציונית של הסבא והסבתא, של הוריו של ספי, של אביו שהיה לוחם באצ"ל למען עצמאות ישראל, אני רוצה לומר שנלקח מאיתנו אדם שלעולם לא נשכח אותו. היה שלום ספי, היה שלום חבר אהוב, הצחוק שלך, האהבה שלך, והאמונה שלך בצדקת דרכנו ילוו אותנו כל חיינו. יהיה זכרך ברוך.

צילום: עדי ברוך