דברי רה"מ נתניהו בטקס האזכרה לחללי אלטלנה

בחודש שעבר קיימנו טקס מרגש במוזיאון האצ"ל לציון שבעים שנה לשחרור יפו. חלקנו כבוד ללוחמי המחתרת עזי הנפש שהושיעו את תל אביב, הושיעו אותה כשנראה היה שאי אפשר היה להילחם בכנופיות שהמטירו אש מיפו, בגבורה עילאית, תחת גידי, שבא למנחם בגין ואמר לו: "נצליח". והם הצליחו, הם הושיעו את תל אביב ואת לב המדינה מאיום הטרור ומלחמת העצמאות.

שמחתי כמו תמיד לבקר ב'בית גידי'. משום כותלי המוזיאון הזה ספוגים בהיסטוריה שלנו. בין היתר התבוננתי בדגל של ה'אלטלנה', שסיפורו מפעים אותי בכל פעם מחדש.

חבר האצ"ל יפתח שטיין עלה על האונייה בחוף כפר ויתקין. וכשהאלטלנה כשהופגזה מול חופי תל-אביב – הוא היה מהאחרונים שנותרו בה. ואז הוא שחה אל החוף, הוא כמעט הגיע לחוף, וכשעיניו קלטו את הדגל על ראש התורן, של אונייה שעומדת לטבוע.

דגל ישראל כחול-לבן, שעליו מוטבע סמל האצ"ל. הוא החליט שהדגל הזה לא יטבע. כשהכדורים שורקים סביבו חזר לאונייה, הוריד את הדגל וקשר אותו לגופו. אחר כך שחה שנית לחוף.

יפתח ניצל, כך גם הדגל. בסיפור הזה, בדגל הזה, מקופלת אמת פשוטה: אנשי ספינת הישע – אלה שבאו מחו"ל, ואלה שעלו על סיפונה פה – הם היו אוהבי העם והמדינה.

לא רק שהם לא היו 'בוגדים' – הם היו פטריוטים מן המעלה הראשונה. נאמנים אל החזון הציוני ללא גבול והגיע הזמן להשריש את האמת הזאת בתודעת הדורות. אני מתכוון לומר את זה גם בממשלה.

מסירות הנפש של אנשי ׳אלטלנה׳ למולדת עמדה במבחן האש. אלא שבמקרה הזה, כפי שאמר הנשיא, זה לא היה מבחן באש האויב, זה היה מבחן באש אחים – אש נמהרת, אש מיותרת, אש קטלנית, אש מפלגת.

אני מכיר את סיפורם האישי של רבים מבאי 'אלטלנה'. הם כל כך ציפו להגיע לחוף מבטחים, ופשוט רצו לתת מעצמם, וגם נתנו, לביסוס הקוממיות.

חלקם עסקו ימים ושבועות בהטמנת כמויות עצומות של תחמושת בבטן הספינה. הם ידעו שמדובר בנשק-הצלה חיוני לישראל הצעירה – נשק שיכול היה לשנות את פני המערכה בחזיתות השונות. כבר אמרתי, נדמה לי בשנה שעברה, שלו הנשק הזה היה מגיע, ייתכן שכל פני המדינה וגבולותיה היו נראים אחרת ב-19 השנים הראשונות של קיומנו.

ובכן, החובה הכפולה הזאת – לקבץ ברזל ולחזק את קיר הברזל שמגן על ביטחוננו – החובה הכפולה הזאת עומדת כל העת לנגד עיניי. אנחנו פועלים בהתאם לציוויה. אנחנו מציידים את צה"ל בברזל – הרבה ברזל, וברזל משובח; היום זה כבר ברזל מתוחכם. כלומר, במיטב הנשק והטכנולוגיה. אנחנו כל הזמן מטפחים את קיר הברזל. קיר הברזל האמיתי שלנו שהוא הנחישות של לוחמינו להגן על עצמנו, בכוחות עצמנו, נגד כל אויב, נגד כל איום.

מאז אתמול, צה"ל מגיב בעוצמה על הירי מרצועת עזה בתקיפה של עשרות מטרות של גורמי הטרור, במכה הקשה ביותר שהנחתנו עליהם מזה שנים.

מי שאחראי להסלמה, בהשראת איראן, הם שלטון החמאס, הג'יהאד האסלאמי וארגוני הטרור האחרים. אינני מפרט את תוכניותנו משום שאינני רוצה שהאויב ידע מה צפוי לו. אבל דבר אחד ברור לו: כשהם מנסים אותנו הם משלמים מייד. ואם ימשיכו לנסות אותנו, הם ישלמו עוד הרבה יותר.

אני מחזק את ידיהם של לוחמי צה"ל ושל כל כוחות הביטחון, ואני משבח את חוסנם של תושבי הדרום.

ידידיי, חלק מהנשק שהביאה איתה 'אלטלנה' שקע במצולות ים – בים שהאדים מדם החללים.

לפני מספר שבועות, כשמלאו 70 שנה למדינת ישראל, הנחיתי את מזכיר הממשלה לפעול שוב במאמץ מוגבר לאיתור שרידי הספינה. אם היא נמצאת פה - אנחנו נמצא אותה.

והעבודות החלו. אם הן יצליחו, בכוונתי להעביר את השרידים לאנדרטת הזיכרון שתוקם ב'בית גידי' על גבול תל-אביב – יפו.

בין קורבנות 'אלטלנה' היה אברהם סטבסקי. אבי - פרופ' בנציון נתניהו ז"ל - נרתם בזמנו למאמצים להציל אותו מעונש חמור, כשהואשם על לא עוול בכפו ברצח ארלוזורוב. אבי גייס את סבי, הרב נתן מיליקובסקי-נתניהו ז"ל, והוא מצדו גייס מצדו את הרב קוק להילחם בהצלחה בעלילת הדם שגם הופנתה כלפי אב"א אחימאיר.

אבל הצלקות נשארו. כשכיהנתי כשגריר ישראל באו"ם, פגשתי פעמים רבות את ברונקה, אלמנתו של אברהם סטבסקי, שעד יומה האחרון לא הצליחה להתגבר על העוול בהאשמת השווא, וכמובן על הטרגדיה הנוראה של אובדן בעלה על סיפור האלטלנה.

לצדו של סטבסקי נפלו באירועי 'אלטלנה' צעירים פליטי שואה, וגם עולים חדורי להט ציוני שהגיעו מקובה. הכאב העמוק עורר פחדים רדומים, שמא נידרדר להרס עצמי כפי שארע לנו בזמנים קדומים.

גבעול הדמוקרטיה שרק הנץ, טולטל ברוח עזה. גולי האצ"ל והלח"י באפריקה סיפרו על המועקה הנוראה שפקדה אותם כששמעו בשידורי הרדיו ש'אלטלנה' נורתה בתותח יהודי.

ברגע גורלי זה נראתה בכל עוצמתה גדולתו של מנחם בגין כמנהיג. הגדולה הזאת התבטאה בתבונת האיפוק וחוכמת הריסון שהפגין, ואלה מנעו אסון כבד פי כמה. המילים שלו – חרוטות על דופן אנדרטת הספינה שהקמנו: "מלחמת אחים – לעולם לא!".

בגין הבין שההתגוששות פנימית אלימה תפורר אותנו. האויב החיצוני עמד בשער. אגב, גם היום הוא עומד בשער.

אויבים לא חסרים לנו. הם משנים את פניהם מדור לדור, אבל אנחנו פה כי חרתו על ליבנו את לקח 'אלטלנה': עוצמתנו מתחילה באחדות הפנימית, בערבות ההדדית, בכבוד לאחר גם אם דעתו שונה.

כשם שמצפים זאת מאיתנו, אנחנו מצפים זאת מאחרים. בד בבד אנחנו מטפחים את עוצמתנו בכל התחומים: לא רק שאנו מתעצמים בנשק – אנו מתעצמים בכלכלה, מתעצמים ביחסי החוץ, מתעצמים ברוח.

במלאות 70 לעצמאותנו, ישראל היא כוח עולמי עולה. בהרבה מאוד תחומים, מנהיגי העולם מעוניינים לשמוע את עמדתנו.

בשבוע הבא אצא לגרמניה, לצרפת ולבריטניה. אפגש שם עם הקנצלרית מרקל, הנשיא מקרון וראש הממשלה מיי.

אני אציג בפניהם את ההתפתחויות האסטרטגיות האחרונות באזורנו, ואלה קשורות במאמצים לבלום את התוקפנות של איראן בסוריה ובמקומות אחרים.

אנחנו לא נאפשר לאיראן להתחמש בנשק גרעיני. אנחנו נמשיך לפעול נגד כוונתה להתבסס צבאית בסוריה מולנו, לא רק מול רמת הגולן, אלא בכל מקום שהוא בסוריה.

70 שנה אחרי 'אלטלנה', הדגל שניצל מתנוסס בגאון. משאת נפשם של אנשי 'אלטלנה' הייתה מדינה יהודית חזקה ופורחת. הם נטלו על כתפיהם את עול השירות לטובת הכלל – במחתרת, בשורות צה"ל, בבניין המדינה. הם הגשימו את התקווה!

חלק מהם יושבים כאן, וגם בניהם ונכדיהם כמו האלוף יוחנן לוקר, אני יכול להגיד ״איש אלטלנה", שיחד עמלו באמונה אמתית, במסירות אין כץ ובכישרון אין כץ, להבטיח את עוצמתה של מדינת ישראל שקמה לה מחדש.

מפקד 'אלטלנה' היה ידיד המשפחה, אליהו לנקין. הוא גם היה ידיד אישי שלי, והוא נהג לומר: 'נסתכל בכאב אחורה, אך נביט בגאווה בעתיד'. אנחנו דואבים על פצעי העבר – אנחנו ממשיכים בדרכם של הנופלים למען המחר.

יהי זכרם של חללי 'אלטלנה' נצור בלבנו ובלב עם ישראל – לעד.