נאום ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס האזכרה הממלכתי ליצחק ולאה רבין ז"ל

הרצח הנורא של ראש הממשלה יצחק רבין פער פצע עמוק בקיומנו הלאומי. הוא מצטרף לשורת מאורעות גורליים בתולדות עמנו, שנגרמו כתוצאה מקיטוב הרסני, מקנאות בלתי-מרוסנת. ידענו חורבן וגלות בעברנו הקדום, בין השאר בגלל שנשלחה יד איש באחיו. וּבשעת כינונה של הדמוקרטיה הישראלית, מדינתנו המודרנית, הבטחנו לעצמנו שלקח תקדימי העבר הופנם. שמלכות ישראל לא תֶחֶרַב בשלישית. מאז הרצח אנחנו עומדים למבחן יומיומי.

 

האתגר שלנו הוא לנהל דיון ציבורי נוקב, אמיתי, דמוקרטי – באקלים שבו נשמרת אחדות העם. אחדות העם זה לא פראזה. אם יש משהו שמאחד אותנו מעבר לכל ויכוח של ההיסטוריה שלנו, של השאיפה שלנו להיות ריבוניים חופשיים בארצנו, והאחדות הבסיסית הזו היא בסיס כוחנו. במאמצים משותפים תקענו יתד מחודשת במולדת, ובהתלכדות פנימית ניצחנו את אויבינו והבטחנו את קיומנו.

כך עשינו, וכך עשה יצחק רבין, בשתי מערכות גורליות: במלחמת הקוממיות, שבה לחמנו למען עצמאותנו, ובמלחמת ששת הימים, שבה אוחדה בירתנו ירושלים. האחדות הבטיחה לנו את הניצחון. בתום כל מערכה קיווינו שזאת תהיה המלחמה האחרונה. אבל לצערנו העמוק, המציאות באזורנו חזקה יותר מכל משאלת-לב.

 

הצלחנו לעשות שלום עם שתיים משכנותינו: תחת הנהגתו של מנחם בגין זכרונו לברכה - עם מצרים, ותחת הנהגתו של יצחק רבין זכרונו לברכה - עם ירדן. אבל למרות כל המאמצים, כל המאמצים של שישה ראשי ממשלה מאז הסכמי אוסלו – לא הושג השלום עם הפלסטינים.

 

יש לכך סיבה עמוקה: הפלסטינים אינם מוכנים להכיר במדינת הלאום של העם היהודי, הם אינם מוכנים לסיים אחת ולתמיד את הסכסוך, ולוותר באמת על החלום של חזרה לעכו, לחיפה, ליפו. הם אינם מוכנים לוותר על החלום של הקמת מדינה פלסטינית – לא לצדה של מדינת ישראל, אלא במקומה. הם עדיין מחנכים את ילדיהם לשנוא יהודים, לראות בישראל כישות קולוניאליסטית, אימפריאליסטית, מקור כל רע.

 

יצחק רבין קיווה שיחול שינוי אמיתי ועמוק במגמה זו, אבל גם הוא – כשתהליך השלום היה בשיאו – נתקל בגלי טרור עזים ואכזריים. כבר אז הוא זיהה שלסרבנות הפלסטינית מצטרף זרם איסלאמי קיצוני שהולך ומתעצם במזרח התיכון, ושבמרוצת הזמן הפך לנחשול אדיר ששוטף את האזור כולו.

 

אנחנו רואים מה קורה סביבנו: גבולות נמחקים, מדינות מתפוררות, מאות אלפים נטבחים, ומיליונים עוזבים את בתיהם והופכים לפליטים. זוהי תוצאה של ההתכתשות הפנים-איסלאמית, שפוגעת בכל החברות המוסלמיות – כולל החברה הפלסטינית.

 

אנחנו פינינו את עזה, ומה קרה? חצי מהפלסטינים, אלה שחיים שם, נתונים לשלטון האיסלאם הקיצוני, והם המטירו עלינו משם אלפי טילים ורקטות, ואילו החצי השני מסרב להתעמת עם החלק הראשון. החברה הפלסטינים שסועה בתוך עצמה, אבל לצערי איננה מפולגת סביב שאלת היסוד ההכרה במדינת היהודים, ולכן זו איננה באמת תמונת ראי של החברה שלנו שרוצה בשלום, אבל חלוקה על הדרך להשגתו.

 

אני חושב שיצחק רבין הבין את זה במעמקי נפשו וגם בשכלו, הוא היה אדם מאוד חכם. קראתי לאחרונה דברים של פרופסור שלמה אבינרי. כמובן, הוא לא חסך את שבטו ממני, הרי ברור, זה ריטואל הכרחי שאם מישהו כותב את האמת על הפלסטינים, הוא חייב לאזן זאת בכמה דברי ביקורת נגד ראש ממשלת ישראל. אבל אבינרי כתב דבר פשוט: אם הפלסטינים רוצים בשלום, אני מצטט, עליהם לשנות את הנרטיב שלהם, השולל את קיומה של מדינה יהודית. אין אנו מבקשים מהפלסטינים אלא את מה שעשינו אנחנו. והוא כותב: הפלסטינים נלחמים נגד המדינה היהודית, ואם הם מבקשים באמת ובתמים לכונן שלום - עליו להיכון עם המדינה היהודית, במפורש ובלי גמגומים.

 

ובכן, זה לא קרה עד היום. ההסתה הפרועה נגד ישראל מתגברת – וגורמי הטרור מנסים לזקוף ראש. אנחנו עומדים מולם איתן, כפי שעמד יצחק רבין. הוא נלחם בטרור ללא היסוס, בתקיפות רבה, וכמו אז, ההסתה לא תחליש את אמונתנו בצדקת דרכה של הציונות, הטרור לא יעקור אותנו מארצנו. אנחנו נלחמים גם בהסתה וגם בטרור בכל כוחנו.

 

רובנו יודעים אמת פשוטה: השלום חייב להיות מעוגן בביטחון. כי הביטחון הוא יסוד השלום וצריך לשלול את התקווה של הפלסטינים, ושל כל אויבנו, שיום אחד יכניעו אותנו בכוח החרב. הלנצח תאכל חרב? אם נשמוט את חרבנו, החרב שלהם תאכל אותנו. רק כשיבינו שהדבר לא יעלה בידם, נוכל להחזיר את חרבנו לנדנה.

 

רבין הבין זאת היטב. הוא היה מנהיג מפוכח. הוא לא האשים את עצמנו בטרור, הוא היה חף מהלקאה עצמית. הוא ידע שבטרור צריך להילחם בלי פשרות, וכשכך נעשה, יש סיכוי ששכנינו ישתכנעו שמדינת ישראל תתקיים כאן לנצח – ובזכות. אז ייפתח פתח לשלום אמיתי, אבל גם אז, רק בתנאי שנוכל להגן על עצמנו. ועד אז נעשה צעדים גם כשאין שותף להסדר אמיתי. צעדים להורדת החיכוך, לקרב פיוס, לקדם פיתוח כלכלי, בד בבד עם לוחמה עיקשת בגורמי הטרור. אני מאמין שזה הדבר שכל מנהיג מפוכח יעשה - ואנחנו עושים, בכל מיני דרכים ידועות וגם דרכים שאינן ידועות, תוך ניסיון גם להסתייע עם מדינות האזור. יש כאן שינוי אל מול פני האיסלאם הקיצוני. לא כולו רע, חלקו טוב ויכול לסייע לטוב.

 

ידידיי חברי-הכנסת, בתחילת מלחמת העצמאות יצחק רבין היה מפקד חטיבת "הראל" של הפלמ"ח. על אנשי החטיבה הוטל לפרוץ את המצור על ירושלים. רבים נפלו בקרבות, והלוחמים העייפים והפצועים שאלו: "מדוע אין תחמושת? למה עלינו להיות חשופים לכדורים, לנסוע במשאיות פתוחות?". כדאי להקשיב למה שרבין השיב להם: "מי שאינו רוצה – לא ילווה עוד שיירות!". אבל הוא סיפר לימים שאמר את הדבר הבא: "איש לא ויתר על הזכות להילחם בהבטחת הדרך לירושלים. האויב נסוג לבסוף, כי מנצח תמיד הצד שיש לו יותר נשמה ויותר נשימה".

 

לעמנו יש נשמה עתיקה שמתחדשת במדינת ישראל הריבונית. יש לנו אורך נשימה, ואיננו מפחדים מדרך ארוכה. באלפי שנות קיומנו התמודדנו עם אתגרים רבים – ויכולנו להם בהצלחה. אין דוגמה לעם שעבר את מה שאנחנו עברנו במשך אלפי שנים, לא נעלם מההיסטוריה וחידש את קיומו הריבוני. אין אף דוגמה כזו. ב-140 שנות ציונות הפרחנו ובנינו את הארץ, וב-67 שנות עצמאותנו השגנו הישגים מופלאים. ליצחק רבין זכויות רבות בהצלחה בכל תהליך תקומתה וקיומה של המדינה. נכיר לו תודה עמוקה, וננצור את זכרו בכבוד וּבִיְקַר.

 

יהי זכרו ברוך.

 

 

צילום: ארכיון