דברי ראש הממשלה בנימין נתניהו בישיבת מליאה מיוחדת לציון 85 שנה להקמת האצ"ל

לשחר עצמאותנו, שהאיר לפני 68 שנים, קדם לילה ארוך של גלות מייסרת, רדיפות של שלטון זר, מאבק בלתי מתפשר לחירות. מי שצעדו כעמוד האש לפני המחנה במערכה העיקשת להקמת המדינה - הייתם אתם, לוחמי המחתרות. ואני אומר לוחמי המחתרות בלשון כוללת, כי הרי היו כמה, אבל מבחינה מסוימת אתם, אנשי האצ"ל, הובלתם את עמוד האש לפני המחנה.

האצ"ל, בהשפעתו של זאב ז'בוטינסקי, החדיר לציונות ביתר שאת את ההתנערות ממשקעים גלותיים, את זקיפות הקומה, הגנה עצמית, גיבוש גרעין של צבא עברי ומערכה נחושה לשחרור המולדת. אין זה מפחית מתרומתם של האחרים, וכל אחד תרם משהו, אבל אני חושב שהתרומה הזאת הייתה תרומה מיוחדת ועוצמתית. עוצמתית במיוחד בארגון הצבאי הלאומי.

היום, כשנשק חדיש נמצא בידינו, ביבשה, בים, באוויר, וכשצה"ל מפגין את מלוא כוחו בהגנת המדינה, היום הפעולות של אנשי האצ"ל יכולות להראות כפסיעות ראשונות של פעוט שאך נולד. אבל מי שזוכר את דרך החתחתים שלוחמי המחתרת עברו, את המאבק בטרור הערבי ואת המרד בשלטון הבריטי, את הנרדפות הכפולה מבחוץ ומבית, את המאסרים, ההגליות, הגרדומים, את עמידת הגבורה של מעטים מול רבים בכוחות דלים ובאמצעים זעומים - מי שמביא את כל אלה בחשבון, לא נותר לו אלא להצדיע בהערכה עצומה לסוללי הדרך. אנחנו מצדיעים לכם. סוד הכוח שלכם היה רוח ההתנדבות, האמונה בצדקת המטרה, המחויבות, השליחות, הנכונות לפעול לטובת עמנו גם במחיר החיים.

ייתכן שחלקכם יודעים שבשבוע הבא אני אבקר באפריקה, הביקור ראשון של ראש ממשלה ביבשת מזה שלושים שנה. אנחנו מהדקים את היחסים שלנו עם מדינות אפריקה, כפי שאנחנו עושים עם רוב מכריע של מדינות העולם. אך בביקור הזה, אני בטוח שארגיש על אדמת אפריקה הכרת תודה עמוקה לאסירי המחתרות שנכלאו במחנות המעצר בקניה, בסודאן ובאריתריאה, כי גם בניכר תקוותכם לא אבדה. העצירים חפרו מחילות אל החופש ויזמו מבצעי בריחה שמרתקים את הדמיון, אחד מהם הגיע לכאן ועמד כאן כראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר ז"ל. דגל ישראל ונגינת התקווה באפריקה יבטאו את ההתגשמות של החלום שלכם לחיי קוממיות וממלכתיות.

חברי הכנסת, האצ"ל היה קיים 17 שנים, לעתים יש נטייה להתמקד רק בפעילותו הצבאית, אבל תולדותיו חבקו תחומים רבים - התיישבות חקלאית, העפלה, עלייה, חינוך ונוער ותחומים רבים אחרים גם כן. נכון הוא שגולת הכותרת הייתה ארבע-חמש השנים של המאבק, המאבק העיקש והמאבק הסופי להקמת המדינה. אני חושב שחברי האצ"ל חשו החמצה מסוימת, ואולי החמצה גדולה, על כך שלא עלה בידנו להקים את המדינה הרבה יותר מוקדם. אבל אין ספק שהפעילות הנועזת של האצ"ל כרסמה בסמכויות השלטון, החלישה אותו והאיצה בסופו של דבר את ההחלטה על סיום דרכו של משטר המנדט. יש אומנם סיבות נוספות לעזיבת הבריטים את הארץ אבל לעיתוי ולתוצאה הסופית הייתה חשיבות גדולה בפני עצמה, ולאצ"ל יש מקום של כבוד היסטורי בהשגת התוצאה הזאת.

אילו היינו מאחרים עוד, הקמת המדינה הייתה מתעכבת, שארית הפליטה נפוצה לכל עבר, עול השעבוד מכביד על צווארנו, ואיש אינו יודע מה היה קורה אם היינו מחמיצים את תפר הזמן הזה בסוף מלחמת העולם השנייה ולפני התהוות מדינות רבות כאן באזור.

אני חייב להדגיש שלוחמים רבים, בין אלה שיושבים כאן ואחרים, מתרפקים בערגה על החודשים שבהם כל ארגוני המחתרות - ההגנה, האצ"ל והלח"י - התנהלו בחזית אחת. תנועת המרי העברי התקיימה פחות משנה, אך היא הוכיחה שעם רצון טוב אפשר בהחלט לשתף פעולה. אחדות פנימית היא מכפילת כוח, לא רק אז, גם היום. ומסיבה זו, כפי שאתם יודעים, אני מייחס חשיבות גדולה להתייצבות יחד של כל הכוחות שיכולים ורוצים לחזק את מדינת ישראל.

אני מבקש להוסיף שלאצ"ל היו זרועות חשובות גם בחוץ לארץ, וצריך להקנות להן את המשקל ההיסטורי הראוי. בכמה מארצות אירופה אנשי האצ"ל עסקו ברכישת נשק ותחמושת שהיו חיוניים לטובת שחרור ארצנו. בארה"ב פעלו חברי האצ"ל לקדם את הקמת הצבא העברי. אבי, פרופ' בן ציון נתניהו, היה בין המובילים של המאמץ הזה. הוא דיבר עם ז'בוטינסקי לא מעט וגם שכנע אותו להתייצב לימין המטרה החשובה הזו - הקמת צבא עברי. עד פטירתו החטופה של ז'בוטינסקי ב-1940, אבל הוא, אבי וגם אחרים באצ"ל, המשיכו לפעול למען המטרה הזאת אחר מותו.

אפילו במרד גטו ורשה הורגשה רוח האצ"ל. ידידנו משה ארנס, חקר לעומק את תרומתו של הארגון הצבאי היהודי, האצ"י, לעמידת הגבורה בגטו. והאצ"י, בראשות פאבל פרנקל, נשען ברובו על אנשי בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית . הוא פעל כמובן בצד הכוח הלוחם האחר בגטו ורשה, זה של מרדכי אנילביץ' וחבריו. אני חושב שמי שעשה כאן פעולה חשובה מאוד, גם מבחינה של היסטוריוגרפיה אבל גם מבחינה של צדק היסטורי, בזה שהוא נתן לאצ"י את המשקל הראוי, וראוי גם שהדבר הזה יילמד בבתי ספרנו.

ואכן, זוהי מורשת האצ"ל לדורות. קיומנו המובטח בזכות קיר הברזל, קיר הברזל שחוצץ בינינו לבין אויבינו, ואתם, יוצאי האצ"ל, יצקתם נדבך יסוד בקיר הזה שהלבנים שמרכיבות אותו מסומנות במלים "הגנה, הרתעה, התקפה". עשיתם זאת גם במחתרת וגם במלחמת השחרור. זמן קצר לאחר פרשת אלטלנה, למרות שהפצע היה שותת דם, חשקתם שפתיים והצטרפתם למאמץ המלחמתי של צה"ל בחזיתות השונות.

האחריות הממלכתית שלכם הבטיחה את תקומתנו, בעיניי היא גם הכשירה את הדרך לבחירתו שנים לאחר מכן של מנחם בגין, המפקד האחרון של האצ"ל, לראש הממשלה. אני חייב להגיד שהמהפך השלטוני, כולנו זוכרים אותו, זיכה את האצ"ל בעדנה מחודשת, כי הצנעת חלקו בהשגת עצמאותנו פינתה את מקומה לגאווה גלויה. אני פוגש גם היום צעירים ששותים בצמא את הסיפורים על מורשת המחתרות. במידה רבה הם רוצים להידמות לכם ועושים זאת היום ביחידות המובחרות ביותר של צה"ל. פעמים רבות מדובר בנכדים שלכם, בנינים שלכם. הם מבינים שלצד שאיפתנו לשלום, האיומים נגדנו לא פסו מן העולם. במובנים מסוימים הם נעשו יותר מורכבים, יותר קשים, אבל הם יודעים שבאמצעות הרוח שלכם אנחנו גוברים עליהם.

כל דור בתורו נדרש להוסיף חוליות לשרשרת הגבורה שאתם חישלתם. מכובדיי, ותיקי האצ"ל, בשם אזרחי ישראל, תודה על תרומתכם להשגת עצמאותנו, תודה על תרומתכם לביסוס כוחנו. נזכור את לוחמי המחתרות שנפלו על משמרתם, וכדברי מנחם בגין – "בדמם הצמיחו את עץ החופש לעמם ובגופם סללו בפניו את הדרך לראש ההר". נוסיף לצעוד במעלה הדרך ומעשיכם יאירו אותה באור גדול.

 

 

צילום: עדי ברוך