דברי ראש הממשלה נתניהו בטקס האזכרה הממלכתי לבנימין זאב הרצל במלאות 111 שנים לפטירתו

מכובדי נשיא מדינת ישראל, מדינת היהודים ראובן ריבלין,
סגנית יו"ר הכנסת, ח"כ נורית קורן,
שופט בית המשפט העליון, השופט יורם דנצינגר,
שרים,
ח"כים,
יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית אברהם דובדבני,
ויו"ר הסוכנות היהודית נתן שרנסקי,
ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת וסגן הסגל הדיפלומטי, שגריר קמרון, הנרי אטונדי אסומבה,
חברי סגל אל"ף
חברי ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית,
מפקדי וחיילי צה"ל,
חברי תנועות הנוער,
בני משפחת הרצל,
קהל נכבד.

 

אתמול על ההר הזה, התייחדנו עם זכרם של לוחמי צה"ל, מגני המדינה, שנפלו לפני שנה במבצע 'צוק איתן'. היום אנחנו חולקים כבוד להרצל - חוזה המדינה - מי שחישל בנו את האמונה בכוחנו, ובצדקת דרכנו.

 

הרצל האמין בכוחם של היהודים יותר מאשר היהודים האמינו בכוחם עצמם. אבל בכוח האמונה הזאת, הוא גרם לעמנו לממש את ציפיותיו. הוא תיעל את הרגש הלאומי לתכנית פעולה מעשית, שתכליתה השגת ריבונות לעמנו. הוא יצק תוכן ממשי במושג הריבונות, שחוסה בצלו של כוח מגן צבאי, דבר שמאפשר לה לצבור תנופה ולהתפתח בהתמדה.

 

הרצל היה הראשון שדיבר על צבא יהודי. רבים, ובמיוחד בין היהודים ראו בו מטורף גמור כשהוא אמר את זה, אבל הוא צדק גם בריבונות וגם במה שמבטיח אותה.

 

מאז ימי הרצל השתנו סדרי עולם: מעצמות קמו ונפלו, מהפכות התחוללו, מלחמות אדירות ניטשו - אבל תורתו חיה וקיימת. הציונות ניצחה. המדינה קמה והתבססה. ביצרנו את ביטחוננו, קיבצנו עולים מכל קצוות תבל, הפרחנו את הארץ, יצרנו כלכלה משגשגת. רשמנו הישגים אדירים במדע, בחקלאות, ברפואה, בתעשייה, בתרבות. הרצל לא חלם בהקיץ. הרצל חלם עם עיניים פקוחות לרווחה.

 

הוא חזה קדימה, ורגליו היו נטועות בקרקע המציאות. היה בו מיזוג מופלא של ראיית הנולד, הגיון צרוף ולהט לממש את אמונתו בעולם המעשה. הוא הבין שהשעה דוחקת. הוא ראה את עמנו, כיצד קרא לו "עמנו האומלל", נרדף וסובל מאנטישמיות גואה. האדמה החלה לבעור תחת רגליו. תהליך זה שהגיע לשיאו בשואה עם הכחדת אחינו ואחיותינו על אדמת אירופה. את האסון הזה הרצל תיאר לא בפרטי פרטים, אבל בקווים כללים. הוא הזהיר מפניו עשרות פעמים. בכתביו שנכתבו 40 שנה לפני השואה.

 

בחושיו החדים הוא זיהה את הסכנות גם כשבני דורו גיחכו אותן והתעלמו מהן, אבל היו גם אחרים. הם דחקו בו "היה אתה קברניטנו, נווט את ספינתנו במים הטרופים". הוא, שהיה מודע לגודל המשימה, חתר ליעד בשני אפיקים. כאבי הציונות המדינית הוא ניהל מגעים דיפלומטיים עם שליטי העולם להקמת בית לאומי ומדינה יהודית. הוא הלך לקיסר הגרמני, לסולטן הטורקי, לאפיפיור ולרבים אחרים. דבר שלעצמו הוא מדהים. עיתונאי יהודי בן 36 יכול להגיע לכל שועי עולם בסוף המאה ה- 19. זה פלא שצריך להעריך אותו. אבל זה אומר על כוח אישיותו, על כוח חזונו, על יכולת פעולתו. הרצל ניצב בפניהם בגאון, זקוף קומה, כנציגו של עם עתיק ששואף לחדש את חייו הלאומיים במולדתו. במישור השני, הוא ביקש לחשל את כוחו של עמנו כלפי פנים. הרצל האמין שאין עם נושע אלא ע"י עצמו. ניטול את גורלנו בידנו, נחיה חיים ממלכתיים ונקים מערכות שלטון של אומה מתקדמת ומלוכדת. הוא הדגיש: "אני סבור שליהודים תמיד די אויבים, כמו לכל אומה אחרת. ואולם, כאשר ישבו על אדמתם, לא יתפזרו עוד לכל קצות תבל". כלומר, נוכל להגן על עצמינו במו ידינו, בכוח צבאנו.

 

יתרה מזאת, הוא תיאר את מדינתנו העתידית כמאחז של התרבות מול הברבריות. ידידיי, אין מסר אקטואלי מזה. גובה הלהבות במזרח התיכון מאיים לצאת משליטה. המחנה השיעי הרדיקלי בהנהגת איראן מצד אחד, וראש החץ הסוני בדמות דאעש מהעבר השני, מפעילים טרור אכזרי בקנאות מזעזעת ומנהלים ביניהם מלחמות חורמה. אך בד בבד הם מאוחדים באיבתם למערב וברצון לרמוס את הישגי החופש והקדמה.

 

איראן, שהיא פטרונית הטרור המובילה בעולם, סוחטת מהמעצמות עוד ועוד ויתורים. איראן היא האיום הגדול ביותר על שלום העולם. הסכם הוויתורים שאיראן עומדת לקבל מהמעצמות סולל בפניה את הדרך להתחמש בנשק גרעיני ולהפיצו ביתר שאת באמצעות הטילים שהיא ממשיכה לפתח וכמובן להמשיך להפיץ את הטרור, שאת הרשת שלו היא בונה בשלושים מדינות ומעלה היום.

 

איך בכלל נותנים אמון במדינה שמפרה פעם אחר פעם את החלטות הקהילה הבינלאומית? איך מעניקים לאיראן מאות מיליארדי דולרים מבלי להתנות שהכסף הזה לא ישמן את גלגלי מכונת הטרור וההתפשטות שלה? התוקפנות המתעצמת של איראן מסוכנת פי כמה מזו של דאעש, שהיא מסוכנת דיה. והתוקפנות הזאת, להגיע לכל פינה בעולם, כי מטרתה האמיתית בסופו של דבר היא להשתלט על העולם.

 

היום מצוטט אחד מגדולי במאי הסרטים של איראן, מוחסן מח'מלבאף, הוא איש אמיץ מאוד, יוצר מוערך ברמה עולמית, הוא אינו מהסס לבקר את המשטר ואת העריצים בארצו, זה אדם שעונה ע"י השלטונות והם מאיימים עליו חדשות לבקרים, הוא אומר: "חמינאי גרוע יותר מהיטלר. אם היה יכול, היה מחריב את העולם", כך הוא אומר. על רוחאני, הפנים המחייכות של משטר האייתולות, הוא אומר: "רוחאני הוא חסר כוח, הוא רק הדובר של המנהיג העליון". דברים אלה מחזקים את מה שאנחנו יודעים מזמן, ומשום כך חייבים לבלום את איראן בזמן, לפני שיהיה מאוחר מדי.

 

ישראל אינה שוקטת על שמריה. אנחנו נערכים לכל תרחיש, נחושים להגן על עצמנו מפני הסכנה, ובו בזמן אנו ממשיכים לבנות ולפתח את המדינה. הרצל האמין שהמהפכה המדעית והטכנולוגית עומדת לצדנו. הוא מתאר מדינה שיונקת ממורשת אבות, בצד היותה מאופיינת בחדשנות ויצירתיות ואפילו יזמות. לא אפילו - הוא האמין בזה מאוד. צריך לקרוא את דבריו על יתרונות הכלכלה החופשית, כי הוא היה נלהב מזה לא פחות משהוא היה נלהב מהציונות.

 

הוא גם היה נלהב מהמצאת החשמל - ואילו היה חי היום, מן הסתם היה נכבש על ידי פלאי הטכנולוגיה שישראל מייצרת וגם על הסייבר וגם על משאבי טבע כמו גז. הוא היה נביא, אבל מנהיג מעשי והשילוב הזה הוא מה שהיה נחוץ לעמנו ומי יודע מה היה קורה לעמנו אלמלא מת בגיל 44, לפני מלחמת העולם הראשונה, אותה ראה בבירור, וההזדמנות לחולל מדינה יהודית, שהוא דיבר עליה בסוף אותה מלחמה. מי יודע אם לא היינו מצילים רבים מששת המיליונים. אבל אין ספק שמה שהוא חולל והניע יצר לנו את הנס של חיים חדשים שהם אינם מוכרים בתולדות האומות.

 

בתולדות האומות יש מנהיגים גדולים, שהניעו אותם לעצמאות ולהתחדשות, אבל לא מול האתגרים שעמנו המפוזר בין העמים עמד בהם, וכשמגיעים מנהיגים מרחבי העולם למשרדי, לקומת הקרקע במשרד ראש הממשלה, אני מקבל אותם ליד פסל גדול ומרשים של הרצל, וכשאנחנו מסיימים את דברי הברכה, אני מפנה אותם לאותו פסל, ואם מדובר במבקר אמריקני, אני אומר: "זהו הרצל, זהו ה-ג'ורג' וושינגטון שלנו", ואם זה מבקר איטלקי, אני אומר: "זהו ה-מציני וה-גריבלדי שלנו", וכן הלאה וכן הלאה, ואחר כך אני אומר להם: עבורנו הרצל הוא משהו נוסף, זהו המשה המודרני שלנו. הוא הוביל אותנו לארץ המובטחת, גם אם לא זכה לראות בעצמאותה, אבל אנחנו זכינו.

 

111 שנים אחרי פטירתו של המושיע הגדול של עמנו בזמן החדש, נמשיך לצעוד בדרכו, נמשיך לפעול לאורו. יהי זכרו ברוך.